סיפורו של אליעד מקדש – סטודנט שנה ד' לרפואת שיניים

שמי אליעד מקדש, אני בן 21, קצין ישראלי וסטודנט בשנה רביעית בפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה. אתחיל בלהגיד שאני מאמין שיש אנשים שהמסע שלהם מתחיל בכיתה ויש כאלה שהמסע שלהם מתחיל בלב הים. אצלי, הכול התחיל מוקדם, אולי מוקדם מדי. איבדתי את אמי כשהייתי רק בן שישה ימים, כתוצאה מסיבוך של רשלנות רפואית, וגדלתי עם אבא ואחי בבית קטן וצנוע, אבל מלא חום ואהבה. מגיל קטן, החלטתי שאני לא עומד מנגד ורוצה לשנות. אבי, שהוא הגיבור שלי, עשה כמיטב יכולתו לגדל אותנו לבדו. הוא לימד אותי מגיל צעיר מהי התמדה אמיתית, אחריות ואיך לשמור על תקווה גם כשקשה. אני זוקף כל אחת מהצלחותי אליו.

בגיל שמונה עליתי לראשונה על סירת מפרש מדגם ״אופטימיסט״, במועדון השייט של אשדוד, ומאז הים הפך לבית שני. מצאתי בו חופש, משמעת ויכולת להקשיב לרוח. עם השנים התקדמתי בעולם השיט דרך דגמים מגוונים כולל דגם ה״לייזר״ האולימפי והשתתפתי בו באליפויות בין-לואמיות.

מאוחר יותר, נכנסתי לעולמם המופלא של כלי השיט הגדולים (ספינות ואניות) עבדתי קשה, עד שהוסמכתי לבסוף לקברניט אזרחי בישראל, ובהמשך הוסמכתי גם בקנדה, באירופה ובארה״ב. כל הפלגה לימדה אותי משהו חדש על מנהיגות, סבלנות, ועל החשיבות שבדיוק ובקבלת החלטות תחת לחץ.

לצד הים, תמיד היה בי חיבור עמוק לטבע. מגיל צעיר התעניינתי בצמחים ובבעלי חיים, במיוחד בפרוקי־הרגליים שמציגים עולם עשיר ומרתק של מינים מופלאים והתאמות סביבתיות משנות תודעה. החיבור הזה התפתח לאהבה ומשם לשלל פרוייקטים אזרחיים של שימור מינים ולחקר מערכות חיים. עבורי, הטבע הוא לא רק נוף יפה, אלא שיעור תמידי על איזון, יציבות, והתאמה לסביבה.

היום, אני סטודנט לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית ותוכנית "בינה" למצוינות. התחלתי את דרכי הצבאית־אקדמית בגיל צעיר, מה שאני מאמין שאפשר לי להביא איתי בגרות, משמעת וראייה רחבה יותר על משמעות המקצוע. בעיניי, רפואת שיניים היא ממש חלום שמתגשם.

בשנה האחרונה השתתפתי בתוכנית "מעלות", שם חקרתי את השפעת תאי השומן על התפתחות סרטן השד במסגרת המעבדה של פרופ׳ קרבצ׳נקו-בלשה. המחקר התמקד בהבנת הקשר בין השמנה, שינויי מטבוליזם והתנהגות תאי הסרטן, במטרה לקדם גישות טיפול מותאמות־מטופל. העבודה המדעית הזו אפשרה לי לשלב בין סקרנות למחויבות עמוקה לשיפור הרפואה של המחר.

כשאני מביט לאחור, אני רואה ילד צעיר שעומד על הסיפון ומביט באופק. היום אני מביט באופק אחר, זה של הרפואה, של חיבור בין ידע לערכים, בין מקצועיות לאנושיות. המסע עוד נמשך, והים, כמו החיים עצמם, ממשיך להזכיר לי שעם מצפן מדוייק והתמדה, אפשר להגיע רחוק.